לבד בעיר הגדולה? פורטלנד מזוית אחרת…

מתי היתה הפעם האחרונה שפירגנת לעצמך חופשה? בלי בן זוג-ילדים-חברות? רק את עם עצמך?

אם נניח רגע בצד את ענייני ילדים-הסעות-בישולים-כביסות-פליידייט-שעורים וכו', את תוהה לעצמך למה לך לעשות את זה? ועוד במיוחד כשאת ברילוקיישן? הרי רוצה או לא רוצה, את ממילא נמצאת הרבה לבד עם עצמך. אם כבר, אז את יותר זקוקה לחברה ולא להתבודדות!

צודקת!

גם אני אף פעם לא עשיתי את זה. טיילתי לא מעט עם בן הזוג, עם חברה טובה, אמא, אחות. אבל לבד? ועוד כשאני ברילוקיישן? לא ולא!

עד הקיץ האחרון! כנראה שהרילוקיישנים בשנים האחרונות גרמו לי למתוח קצת את גבולות ההעזות.

בחודש יולי השנה (בשיא חופשת הקיץ) שמתי את כל ה'למה לא' וטסתי לפורטלנד לקורס הנחיית קבוצות בתחום תקשורת בין לאומית ורב תרבותית. החוויה היתה יכולה להסתכם בחמשת ימי הקורס, אבל הרגשתי שזאת הזדמנות… הזדמנות לנסות משהו שאף פעם לא עשיתי, וזה לטייל לבד. ובעיקר, אחרי 5 שנים אינטנסיביות של 3 מעברים (שנתיים שליחות בג'ורג'יה, אח"כ שנתיים בישראל, ואז יציאה לשליחות שניה בארה"ב) ושנה אחרונה סוערת במיוחד – הרגשתי שאני זקוקה לקצת אתנחתא. אז אחרי חמשת ימי הקורס העמוסים, פרגנתי לעצמי שלושה ימי טיול בעיר הגדולה.

פורטלנד! עיר הורדים, עיר האוכל, עיר המריחואנה (אכן חוקי!) ואחת הערים היותר ליברליות בארה"ב.

בסיום הקורס הגעתי למלון בלב ליבו של הדאונטאון, נרגשת לקראת שלושת ימי הטיול שמצפים לי. לבד.

אממה? כמה שפינטזתי על זה, ככה זה תפס אותי לא מוכנה. אחרי שבוע כל כך אינטנסיבי, מוקפת בהמון אנשים, פתאום הייתי לבד. לבד עם עצמי במסעדה. לבד במרקט. לבד במלון. לבד במיטת קינג סייז מפנקת במלון. היום הראשון הרגיש מוזר. ותחושת הבדידות שהציפה אותי הציקה לי. ומצד שני, למרות תחושת הבדידות שתקפה אותי, לא באמת רציתי להיות שם עם מישהו. רציתי מאוד את הלבד ואת השקט. ייחלתי לו. אבל כנראה שלא הייתי מוכנה לו.

כמו שכתבתי בפוסט קודם (הניצוץ שהבעיר בי מחדש את הלהבה-פורטלנד), זה הזכיר לי במקצת את חוויית הרילוקיישן – את רוצה את זה, את חולמת על זה, ואז כשזה מגיע את תופסת את עצמך קצת לא מוכנה לחוויה שמצפה לך, במיוחד לבדידות או ללבדות שמתלווה לזה (עד שאת מתמכרת לשקט הזה!).

לשמחתי, מצוידת כמו תמיד, בספרים הנהדרים שאני קוראת במסגרת ה Book Club שלי בישראל, נכנסתי למיטה עם הספר "Tuesdays With Morrie" ("ימי שלישי עם מורי") של מיץ' אלבום. מצאתי את עצמי קוראת על בדידות. והדרך שבה הפרופ' היקר בשם מורי ראה את נושא הבדידות היא פשוט להכיר בה, לתת לה מקום, להרגיש אותה, אבל לא לתת לה להשתלט עלינו:

You let go, let the tears flow, feel it completely – but eventually be able to say, “All right, that was my moment with loneliness, I’m not afraid of feeling lonely, but now I’m going to put that loneliness aside and know that there are other emotions in the world, and I’m going to experience them as well

אז הכרתי בבדידות, הרגשתי אותה, והחלטתי שאני רוצה לחוות דברים נוספים כמו: סקרנות, התרגשות, תעוזה! שהם אלה שמלכתחילה הביאו אותי לפורטלנד ולחוויה הזאת.

החלטתי שאני עוד לא מוכנה לוותר!

יום למחרת התעוררתי לחוויה אחרת לחלוטין. יצאתי לרחובות פורטלנד היפה, בלי יותר מדי תכניות, אלא זרימה עם החוויה, שוטטות ברחובות, בפארקים, ישיבה של שעות בבתי הקפה הנעימים עם קפה הפוך אמיתי (!), ספר טוב, מסעדות מעניינות, שווקים מרתקים ואחת והיחידה – חנות הספרים 'פאוול' המפורסמת.

עדיין הייתי לבד, אבל עם סטייט אוף מיינד אחר.

אז למה פורטלנד? כי יש בה כל מה שעיר מעניינת וכייפית צריכה (לצערי כנראה שגם כל ההומלסים שמסתובבים ברחובותיה חושבים כמוני).

ארכיטקטורה ורחובות נעימים:

 

 

 Northwest 23rd Avenue – שדרה מדליקה עם בתים יפים, מסעדות, חנויות בוטיק וגלריות

שער כניסה לצ'יינה טאון ועמוד בצורת אוסף ספרים בשפות שונות בכניסה לחנות הספרים הגדולה בעולם (6 קומות!) בשם Powell's City of Books. אפשר בקלות ללכת בה לאיבוד ו"לבזבז" בה כמה שעות טובות.

חוויה קולינרית בינלאומית:

האוכל… אוחחח האוכל!! גולת הכותרת בעיניי היתה מסעדה ישראלית – Shalom Y'All ומסעדה יפנית עם סושי שרק בשבילו בא לי לחזור לפורטלנד- Yama Sushi & Sake Bar. אפילו חברה יפנית אישרה שמדובר בסושי סופר איכותי-:)

פארקים מרתקים:

International Rose Test Garden – גן וורדים קסום עם כל צבע אפשרי. כל מילה מיותרת!

מהיערות הישר לברזים:

בפורטלנד שותים מים צלולים וטעימים ישר מהברז

קצת היסטוריה יהודית:

Oregon Holocaust Memorial  – אתר הנצחה מיוחד שמספר את זוועות השואה בצורה מעניינת.

שווקים תוססים:

שוק אומנות, אוכל ומוזיקה בשבת בבוקר – חגיגה לכל החושים! מקום כייפי להתחיל בו את הסופ"ש.

אומנות, אומנות אומנות:

Portland Saturday Market

קפה. אמיתי! וגלידה הכי טובה שאכלתי בארה"ב (חוץ מסונומה שבקליפורניה):

המקומיים אמרו לי שהקפה הכי טוב בעיר זה Jim&Patty – אז נסעתי לשם… ואז אמרו לי שאי אפשר לבקר בפורטלנד מבלי לטעום מהגלידה הכי טעימה של Salt&Traw… נסעתי גם לשם. אכן צדקו! (כמו שאפשר לראות לא הצלחתי להתאפק מלטעום מהגלידה לפני שהספקתי לצלם-:))

בקיצור, התמסרתי לחוויה!

חוץ מכך שפורטלנד הביאה אותי להרבה תובנות על עצמי ועל תהליך הרילוקיישן (כמו ששיתפתי בפוסט הקודם על פורטלנד), הבנתי גם שאני מסוגלת לטוס ולטייל לבד. הבנתי שאני מסוגלת להעביר את השליטה על הבית לבן הזוג הנפלא, שלמרות שיודע רק להכין פיצה, פסטה בלי כלום ולחמניה עם נקניקייה (שאגב נעלב שלא כתבתי שיודע גם להכין חביתה לא רעה-:)) – עשה את זה כמו גדול ואיפשר לי לחוות את החוויה המיוחדת הזאת. והילדים? נכון, התגעגעו, אבל היו הכי גאים באמא שלהם שהגשימה חלום… 

לצערי, בדרך לשדה תעופה בפורטלנד, בדרכי לתפוס את הטיסה חזרה הבית, נתבשרתי על מותו של חמי. את האיש היקר שלי פגשתי אחרי 9 ימים בסיטואציה הזויה בשדה תעופה בטקסס: אני – אחרי שנחתתי מפורטלנד לאחר 9 ימים, והוא –  בדרכו לישראל, ללוויית אביו…

את שנת השליחות הראשונה בטקסס צייננו בנפרד, בנסיבות המצערות האלה, ואי אפשר היה שלא לחשוב על כך שהחיים קצרים, והרילוקיישן עוד יותר… שניהם לא מושלמים, שניהם מאתגרים, שניהם מזמנים לנו אין ספור התמודדויות, ועל הדרך, אין ספור של הזדמנויות ללמידה ולהתפתחות אישית, וכמובן גם לפריצת גבולות והגשמת חלומות. 

ואיך אומרים, לכל דבר טוב מתרגלים?-:) אז בשבוע הבא יוצאת למסע נוסף – סדנה של טוני רובינס בניו יורק! מבטיחה לשתף חוויות!

למרות שאני עדיין מפחדת לטוס, למרות שהילדים בטוח יאכלו רק פיצה, פסטה בלי כלום ולחמניה עם נקניקייה (ובמקרה הטוב, חביתה-:)), ולמרות שאולי גם יהיו רגעים של בדידות והגעגועים לא יהיו פשוטים… אבל אני גם יודעת שאחזור חזקה ומועצמת יותר…

?What if I fall" 

"?Oh, darling, what if you fly   

      (Erin Hanson)

איתך במסע,

לנה

נ.ב. תודה שאת כאן! הנוכחות שלך נותנת לי השראה. ואם את עדיין לא רשומה לבלוג, תרשמי את המייל שלך למטה בדף ונצא יחד למסע מרגש (חשוב לאשרר את הרישום במייל שיישלח אליך).