פורטלנד – הניצוץ שהבעיר בי מחדש את הלהבה, חלק א'

חוץ מכמה בגדים, לפטופ ואנגלית לא מושלמת, לפני כחודש ארזתי במזוודה קצת חששות, חוסר וודאות ובעיקר הרבה סקרנות והתרגשות. השארתי את בן הזוג עם שלושה ילדים למשך 9 ימים ועליתי לטיסה בת 4 שעות לפורטלנד שבמדינת אורגון (צפון מערב ארה"ב). המטרה: קורס הנחיית קבוצות בתחום המיומנות הבין-תרבותית (Facilitating Intercultural Competence) במכללה בינלאומית לתקשורת בין תרבותית.

כשהנחתי את התירוצים בצד

התוודעתי למכללה הזאת לפני שנתיים וחצי, אחרי ששבנו לישראל מהשליחות בג'ורג'יה. בתור מי שנולדה, גדלה וחיה כל חיה בסביבה רב תרבותית ידעתי שזה משהו שאעשה יום אחד… במסגרת ההסבה המקצועית מעריכת דין ראיתי בזה הזדמנות להפוך את התשוקה שלי לתרבויות ואינטרקציה רב תרבותית לעיסוק מקצועי, כחלק אינטגרלי מהנחיית קבוצות בארגונים וליווי נשים ומשפחות ברילוקיישן. עם היציאה לשליחות הנוכחית בארה"ב שמתי את זה כיעד מספר אחד! וגם אם הדברים לא התקדמו השנה בקצב שתכננתי, ידעתי שלדבר הספציפי הזה לא אתן להתמסמס.

העניין הוא שאני אדם מאוד לוגי ובקלות יכולתי למצוא לעצמי סיבות ל"למה לא?" : יקר מדי, ארוך מדי, רחוק מדי! ואיך לעזאזל הולכים לקורס מקצועי ואינטנסיבי של כמעט 50 שעות (5 ימים מרוכזים) בהנחיית קבוצות, שכולו באנגלית?? ואני לא מאלה שאנגלית באה להם בקלות… ועוד להשאיר 3 ילדים קטנים בחופש הגדול??

רק שהפעם הפתעתי את עצמי! בחרתי לשים מחסום ביני לבין כל הסיבות שהיו יכולות להניע אותי מלעשות את הדבר הזה, ובאופן מפתיע הידיים והרגליים לא רעדו. רק הלב פעם בחוזקה והפרפרים בבטן עבדו שעות נוספות-:) פשוט ידעתי שזה זה! נרשמתי, הזמנתי לי כרטיס טיסה וחיכיתי בהתרגשות לגלות מה מצפה לי במסגרת הקורס ובמשך שלושת ימי הטיול הנוספים שהקודקוד פירגן לי לקחת, לבד, עם עצמי, ברחובותיה הקסומים של פורטלנד (על כך בפוסט הבא).

כמו ברב המקרים, ידעתי, שמעבר להגשמה המקצועית, זהו בראש ובראשונה מסע אישי.  והאמת? ראיתי בו כסוג של 'מיני רילוקיישן'. רק שהפעם עשיתי אותו לבד, עם עצמי.

איך היה?

היה קורס עמוס בתוכן, באינטרקציה בין לאומית ובחוויה רב תרבותית סופר מעניינת, החל מאיך מעבירים סדנאות מהסוג הזה בארה"ב, ובכלל, ועד למאכלים בינלאומיים שהוגשו לנו, וערבי הסושייל. והאנגלית? או שהיא טובה יותר ממה שאני חושבת או שכבר לא אכפת לדבר עם טעויות-:) כן הרגשתי שהרקע והניסיון הבין תרבותי הרב שיש לי העפילו על האנגלית הלא מושלמת, ברמה שהצלחתי לתרום לשיח ולהתנסויות המגוונות שהיו, ואפילו להיות אחת המשתתפות הפעילות ביותר.

 

אחד הדברים שאני הכי אוהבת באינטרקציה מהסוג הזה, זה החברויות שנוצרות עם אנשים מקסימים ממדינות שונות בעולם.

נו אז מה שאת סופר וומן?! 

אני כל כך שמחה ששמתי בצד את ה"יקר, ארוך, רחוק" ואפשרתי לעצמי את פורטלנד. היא איפשרה לי לא רק התפתחות מקצועית אלא גם את המרחב להסתכל על התהליך שעברתי עם עצמי בשנת השליחות הראשונה, והלא פשוטה, כאן בטקסס.

הקורס היה הגשמת יעד מאוד משמעותי בשליחות הזו, בתקופה בחיים שבה הרגשתי שהדברים לא מתקדמים באופן ובקצב שרציתי. מרגישה שזה הבעיר בי מחדש את הניצוץ ואת האנרגיה ליצור ולהתפתח.

נכון שיש עוד הרבה יעדים אחרים שאני רוצה להגשים כאן לפני שחוזרים לארץ (עוד פחות משנה???), וכל פעם מחדש צריכה להזכיר לעצמי שאני ברילוקיישן!! מה שאומר שזה טבעי שהדברים לא מתקתקים בקצב שהייתי רוצה!! מה לעשות שלרילוקיישן יש לא רק קצב משלו אלא הרבה דברים נוספים שצריך להתמודד איתם בפרק זמן כל כך קצר! התארגנות פיזית לאחר המעבר (בחיי שרק בשבוע שעבר תליתי את הוילון בחדר של הקטנצ'יק!), התאקלמות של הילדים, שפה, מנטליות שונה, בירוקרטיה, ולא פחות חשוב – ההתאקלמות החברתית שלנו עצמנו, מציאת הזהות האישית ואת המקום האישי שלנו בתהליך הזה (במיוחד כשעושים מולטי-רילוקיישנים בזמן קצר). עם כל ההילה והזוהר שיש סביב הרילוקיישן, יש לא מעט מחירים שאנחנו נאלצות לשלם, מבחירה או שלא מבחירה. וכשמוסיפים לחבילה הזאת אתגרים שנכפים עלינו מלמעלה (ולצערנו היו לנו כאלה לא מעט!) – אי אפשר לדחוק בעצמנו – אלא לתת לתהליך הזה את המקום הראוי לו מבחינה רגשית ופיזית.

נכון שאני מאמינה בהגדרת יעדים לרילוקיישן, ולמרות הקשיים, מאמינה שרילוקיישן זאת הזדמנות מצוינות לגדילה והתפתחות. אבל אני גם מבינה שרילוקיישן זה תהליך! וחשוב לא להתעלם ממה שעובר עלינו בתוך התהליך הזה מבחינה רגשית ופיזית. חשוב לתת להם מקום. לשהות בתוך הכאב והקושי. אך גם לדעת לאסוף את עצמנו ולאפשר לעצמנו לצמוח מתוך המצב הזה, גם אם זה לא תמיד פשוט. ובעיקר: לדעת לחגוג גם את ההצלחות הקטנות, כי כל הצלחה ברילוקיישן, ולו הקטנה ביותר, היא צעד חשוב בתהליך האישי שלנו.

משתפת את אחת הפסקאות שכתבתי בבקשה למלגה לקורס בפורטלנד (Scholarship Award), שבמסגרתה הייתי צריכה לשכנע את ועד המלגות בקולג' – למה אני, ואיך המלגה הזאת תשפיע עליי מבחינה אישית ומקצועית:

"Moving from country to country is not easy. Starting a new business is not easy. But, I want to pursue my dream. This is so important to me, that I will be attending the workshop whether I get the scholarship or not. However, this scholarship helps me financially, personally, and professionally, as I pursue my dream of being an intercultural facilitator and consultant. This scholarship is an award and honor that bolsters my own feelings and sense of accomplishment, despite the challenging situation of relocation."

אז תודה לך פורטלנד על חוויה מקצועית ואישית מדהימה, על האתנחתא, ועל זמן איכות ייחודי עם עצמי!

על מעלליי בעיר הגדולה – בפוסט הבא! יש לי תחושה שהוא יעשה לכן חשק להזמין לעצמכן (רק לעצמכן!) כרטיס טיסה או לפחות 2 לילות באיזה מלון מפנק קרוב לבית, עם ספר טוב, מחברת ועט או לפטופ. או גם וגם…

איתך במסע,

לנה

 

*שתפי איתי – 1. איזה הצלחות היו לך בתהליך השליחות/רילוקיישן שלך?

2. איזה תובנות עזרו לך בהתמודדות שלך עם התהליך?

**רשומה לבלוג? תודה שאת כאן!! ואם את עדיין לא – מוזמנת להכניס את המייל שלך כאן למטה בדף וניפגש לקפה בפוסט הבא (חשוב לאשרר את ההרשמה במייל שיגיע אליך).

Relocation is a Journey, Not a Destination