זהות ומשמעות מעבר לים

כשכולם בישראל נמצאים עמוק בתוך החגיגות, עסוקים במה אוכלים 'על האש' ולאיזה במות יוצאים, אצלנו הילדים קמים לבית ספר כמו בכל יום אחר (כולל הביה"ס היהודי), החנויות פתוחות כרגיל, הדרייב ת'רו של סטארבקס דופק כמו שעון, ולא לו דגל ישראל אחד מתנוסס על גבי המכוניות. סה"כ עוד יום רגיל בחיי האומה האמריקאית. גם השכן הנחמד שלידך לא מבין למה לבשת היום כחול לבן, ומה היום הזה בשבילך. והאמת, עם כל הרצון והניסיון שלך להסביר ולשתף –  קשה להעביר את המשמעות העמוקה שיש ליום הזיכרון וליום העצמאות. זה שלך! הכאב הוא שלך. השמחה היא שלך.

מצד אחד, את רוצה להיות בארץ ולחוש את האווירה המיוחדת, ומצד שני, את הכי גאה להיות כאן ולייצג את ישראל, כשהמילה "שליחות" מקבלת משמעות עמוקה ומרגשת יותר. במיוחד כשיש לך זכרון ילדות משל עצמך שקשור ל"שליחים". הייתי אז בת 8. הם באו להכיר את הקהילה, ללמד קצת עברית ולהנגיש את ישראל ליהדות אוזבקיסטן. אמי, שהיתה אז פעילה בקהילה היהודית בסמרקנד, ליוותה מקרוב את המשלחות שהגיעו אחרי פתיחת שערי בריה"מ. המפגשים האלה עם השליחים היו מאוד עוצמתיים לילדה יהודיה בת 8 שגדלה בצל המשטר הסובייטי. אומנם ידעתי על ישראל ועל המדינה היהודית, אבל לפני כן מעולם לא פגשתי ישראלים אמיתיים שדיברו עברית שוטפת! זאת מציאות שלא היתה מוכרת אז. ה"שליחים" האלה ייצגו עבורי אז מדינה ואומה שלמה, בלי לייחס שום משמעות לזרם או ארגון אליו השתייכו.

אז להיות כאן, במעמד הזה, בצד השני של המתרס, כמעט 30 שנה אחרי – נותן מימד אחר לכל "חבילת השליחות" הזאת … וודאי כשנמצאים במקומות שאין קהילה ישראלית/יהודית גדולה, כמו בשליחות הראשונה בג'ורג'יה, או כמו כאן בטקסס.

כשאווירת יום העצמאות מונגשת בישראל בילד-אין, כאן צריכים לייצר אותה. כאן את צריכה להנגיש את זה לילדים שלך ולתווך להם. 

מחצית מחייהם הם גדלים וסופגים את התרבות ואת המנטליות האמריקאית. הם אוהבים את זה, מחוברים לכאן ומרגישים בבית. אנחנו גם לא מונעים את זה מהם. מאפשרים להם להכיר ולחוות את התרבות המקומית. במקביל, עושים כמיטב יכולתינו כדי לשמר את תחושת השייכות שלהם, אהבת הארץ ומסורת יהודית. 

אני גם יודעת שאמריקה תמיד תהיה חלק מהם. היא קיבלה אותם באהבה ומאפשרת להם לחוות ולצבור זכרונות מדהימים. היא מאפשרת להם לחיות וללמוד בסביבה רגועה ומכבדת. היא מאפשרת להם להתפתח ולצמוח. מה יבחרו כשיהיו גדולים? איפה יחליטו לבנות את חייהם? הבחירה בסופו של דבר תהיה לגמרי שלהם.

בינתיים אנחנו נהנים ממה שיש, מההזדמנות להיחשף לתרבות האמריקאית (ולתרבויות אחרות), ומהזכות לייצג את ישראל בפעם השניה… בתקווה שגם הפעם, נצליח לחיות את הערכים והעקרונות שאנחנו מאמינים בהם, ניגע בחיי אנשים, נשאיר חותם, ואולי רק זיכרון נחמד ממשפחה ישראלית שפגשו בדרך… 

האמת היא שבעיניי, גם אם לא באופן רשמי, כל ישראלי וישראלית שנמצאים מחוץ לישראל, אם כרילוקיישנרים ואם כתיירים – הם שליחים. התיוג שלנו כ"ישראלים" מתחיל עם הצגת הדרכון שלנו בשדה תעופה וממשיך בכל אינטרקציה יומיומית שלנו מול המקומיים – יהודים ולא יהודים: בביה"ס של הילדים, בעמידה בתור בדיסני, בקופות, בחוגים, במסעדות ועוד. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו כפרט משפיע על הדרך שבה רואים אותנו ככלל.

מאחלת למדינה הקטנה שלנו לחגוג עוד הרבה שנים של פריחה ושגשוג, ושיגיע היום שיונת שלום ועלה של זית לא יהיו רק סמלים או סיסמאות… ואולי גם המילה "סבלנות" תהפוך למציאות קיימת-:)

באהבה,

לנה

 

נ.ב.

*איך הרילוקיישן או השליחות שלך פוגש/ת את שאלת הזהות או את הערכים שלך? 

**אהבת? התחברת לתוכן? אשמח שתכניסי למטה בדף את המייל שלך וניפגש לקפה אצלך במייל.