להפריח את השממה (סליחה… את השגרה)-ברילוקיישן!

זהו, זה רשמית כאן! אנחנו עמוק בתוך התקופה של "אחרי החגים" וסוף סוף אפשר להתחיל לחזור לשגרה.

"שגרה" נשמעת לפעמים כמשהו משעמם, מונוטוני ולא מלהיב במיוחד, אבל דווקא כשיוצאים מהשגרה מבינים כמה לא רק הילדים זקוקים לה אלא גם אנחנו. במיוחד אחרי כל הכאוס והיציאה המוחלטת מהשגרה היומית בשלב היציאה לרילוקיישן ובתקופת ההתאקלמות הראשונה.

השבוע מלאו 3 חודשים מאז הגענו לטקסס.

3 חודשים סופר אינטנסיביים שהוציאו אותנו לגגגגגמרי מהשגרה!

אבל לאט לאט אנחנו מתחילים לחזור למסלול: הבית מקבל צורה; הילדים מתאקלמים מאוד יפה במסגרות ומרגישים לגמרי בבית; ראש השנה, כיפור, סוכות ואפילו Trick or Treat של הלווין כבר מאחורינו. וכבר הספקנו להנות מטיול של כשבועיים בדרום מערב ארה"ב, שעליו אכתוב בבלוג בהמשך.

 ועכשיו – יותר מכל – אני מוכנה לשגרה!!! 

חיכיתי לה יפה וידעתי שהיא תגיע מתישהו אחרי סוכות.

רק שברילוקיישן, או לפחות בתחילתו, המילה "שגרה" יכולה קצת לתעתע. למה?

כי אחרי אותה תקופה אינטנסיבית של החודשים הראשונים ברילוקיישן (שכולנו יודעות שהיא לא קלה), כשאנחנו הכי רוצות להיכנס לשגרה, דווקא אז, ברב המקרים, מגיעה הנפילה.

היא מגיעה כי ה”אקשן”  הגיע לסיומו…

ברב המקרים אחרי החגים הילדים חוזרים למסגרות, בן הזוג לעבודה, את נמצאת בישורת אחרונה של ארגון הבית אחרי המכולה, המשפחות שהגיעו אולי לביקור ראשון-שבו לישראל, את כבר די מבינה איך המערכת כאן עובדת, ואפילו חזרתם מהטיול הראשון ברילוקיישן. את לוקחת לעצמך עוד כמה ימים לפרוק בנחת את המזוודות מהטיול וזוכה לקצת אתנחתא שכל כך חלמת עליה.

אבל אחרי זמן מה, אותה שגרה שכל כך ייחלת לה – כבר לא נראית רומנטית במיוחד.

את רחוקה מבני משפחה וחברים ומרגישה שאחרי תקופה מאוד אינטנסיבית נוצר סוג של ואקום. והוא מתחיל לתת את אותותיו.

יש כאלה שיקראו לזה שעמום, בדידות ויש שיקראו לו חוסר מימוש והגשמה עצמית. ואולי כל אלה יחד.

בתקופה הזו של 'אחרי החגים', לפני 3 שנים, הייתי בדיוק בסיטואציה הזו בשליחות הראשונה שלנו בג'ורג'יה.

גרנו בעיירה קטנה ומרוחקת בדרום האמריקאי, בלי שום אטרקציה מיוחדת, נשים ישראליות אחרות לא היו בכלל בסביבה (הקרובות ביותר היו במרחק של שעתיים נסיעה לכל כיוון), ודי מהר מצאתי את עצמי חוזרת הביתה אחרי פיזור הילדים במסגרות ושואלת את עצמי:"רגע, ומה עכשיו?"

ברגע של התפקחות החלטתי שכנראה הגיע הזמן להתמודד עם "הפתק הצהוב" שכתבתי לעצמי לפני שיצאנו לשליחות. 

שם פחות או יותר זה התחיל… באותה נקודה הפתק הזה הציל אותי משגרה יומית משעממת, מבדידות, ייאוש ודיכאון. ולדעתי בסופו של דבר, את כל חוויית השליחות שלי שם.

מה שהיה זה יעדים ומטרות לתקופה השליחות – מה שאומר בעצם – זה מה אני עושה עם עצמי בתקופה הזאת (מעבר לתמיכה בבן הזוג בתפקיד שלו, ובתפעול בית, ילדים וכו…).

או במילים יותר גבוהות – שאז עוד לא ממש ידעתי מה הן – זה "מה החזון שלי לשליחות".

למלא את הואקום

אותו פתק צהוב עם רשימת מטרות ויעדים שכתבתי – והמחויבות שלי אליו – הכניסו משמעות ועניין לתוך הבדידות שהיתה אחרי תקופה של 3 חודשים מאוד אינטנסיביים.

הוא היה החוזה האישי שלי עם עצמי!

בתור עורכת דין אני יודעת שחוזה צריך לקיים. אם לא, אז יש סנקציה. את הסנקציה לא רציתי. הסנקציה היתה מבחינתי לחזור לארץ ב"ידיים ריקות", כלומר בתחושת פספוס ששנתיים מהחיים שלי העברתי בלי לעשות משהו משמעותי או בלי שהתקופה הזאת תרמה משהו לחיים שלי.

אולי אלה לא היו יעדים הכי גדולים, אבל הם היו שלי והם אילצו אותי להתמודד עם לא מעט פחדים וחששות שלי, ויותר מכל, הם נתנו לי סיבה להתלבש בבוקר ולצאת מהבית עם תחושת מטרה.

לא תמיד הכל צלח כמו שרציתי והאלמנט של המיקום המרוחק עשה את שלו, אבל משעמום ודיכאון הצלחתי לחיות את השליחות בעוצמה, בתחושה של משמעות ותחושת שליחות אמיתית. הצלחתי להפריח את השגרה שהיתה יכולה להיות מאוד מדכאת וחסרת משמעות, למשהו שמלווה אותי עד היום.

מילאתי את הואקום בדברים שעניינו אותי ובהגשמת היעדים שקבעתי לעצמי.

הפתק הקטן עם רשימת היעדים לא היה רק העוגן וההצלה שלי ברגעים קשים,  הוא היה גם המגדלור שהאיר לי את הדרך. 

"רגע, ומה עכשיו?" – חלק 2

למודת ניסיון, גם הפעם הצטיידתי בחזון וברשימת יעדים – אישיים, משפחתיים ומקצועיים, כי אני יודעת מניסיון מה התרומה שלהם לתהליך הרילוקיישן. 

תודה לעדה רשף המקסימה על התמונה!

אומנם טקסס לא ממש מספקת לי את התשתית ואת הקרקע הפוריה ליישם את כל מה שתכננתי, אבל אני סקרנית מאוד לראות לאן כל התהליך הזה ייקח אותי ואיפה אהיה בעוד שנתיים. בטוח לא אהיה אותו אדם שהגעתי. וגם אם יהיו נפילות לאורך הדרך (כי רילוקיישן זאת רכבת הרים אחת גדולה!!) אני יודעת שאותו מגדלור, בדמות חזון ורשימת חלומות/יעדים, יאיר לי את הדרך ויעזור לי לאסוף את עצמי ולקום.

ואיפה את בשגרת הרילוקיישן שלך?

תחפרי בתוכך לראות מה מלהיב אותך ומה רצית כל הזמן אבל לא היה לך לזה פנאי בארץ או אומץ לממש אותם. שימי לעצמך יעדים, גם אם הם קטנים, ותתחילי לעשות את זה. צעד צעד. כי זה הזמן שלך!

תהפכי את השגרה למשהו שיתן לך תחושה של עשייה משמעותית עבורך. כמובן שכל אחת וה"משמעותי" שלה. גם להחליט שמנוחה מהחיים האינטנסיביים בארץ היא יעד בפני עצמו מבחינתך – מצוין! תהני ממנה!

ולמקרה שיום אחד תרגישי שאולי זה כבר לא מספיק, תמיד אפשר להציב יעד נוסף-:)

ולזכור ש:

יעדים כתובים הם רק העוגן.

הם נקודת אחיזה בלבד למשהו שיעשה לך טוב ויתן לך משמעות לתהליך השליחות/הרילוקיישן שלך. משם אפשר רק לצמוח יותר ולהתפתח לכיוונים נוספים אחרים שאולי בכלל לא חשבת עליהם. 

אפשר להגיד "ביג דיל"! רשימת יעדים אפשר לעשות בכל זמן ובכל מקום!

ואני אומרת: נכון, ורצוי שיהיה כך!

 אז מה בכל זאת מיוחד ברילוקיישן? מוזמנת לקרוא בלינק הזה. 

מוזמנת להירשם לבלוג (לרשום את המייל שלך כאן למטה בדף) ולקבל את הפוסטים הבאים ישירות אליך למייל.

באהבה מטקסס הרחוקה,

לנה

 

Relocation is a Journey, Not a Destination