שלום, רילוקיישן!

בשנים האחרונות (במיוחד כשאני לא בישראל) אני חושבת לא מעט על המילה הקסומה "שלום" (Shalom), ועל המשמעות המיוחדת והעומק שיש בה.

זאת מילה אחת שמסמלת לא רק סוף ופרידה, אלא בוא בעת מסמלת התחלה חדשה, תקווה ואופטימיות לעתיד טוב יותר.

"שלום" היא לא רק פרידה (Goodbye) – שמשמעותה סוף, של משהו שנגמר (לטוב או לרע);

"שלום" היא גם ברכת ברוכים הבאים (Hello);

"שלום" היא גם שלום  תרתי משמע (Peace) – שמשמעותה התחדשות, ברכה, ותקווה לעתיד טוב.

****************

44 יום מאז יצאנו את ישראל.

44 יום מאז שכתבתי את הפוסט האחרון שלי ערב היציאה מישראל אחרי הדרמה הרפואית הלא צפויה שהיתה לנו. האמת היא שאני מרגישה שקצת הזנחתי, גם את עצמי וגם את הקוראים שלי-:)

במהלך הימים האלה שהיו מלאים בכל כך הרבה דברים שעברו עלינו, לא מצאתי את הפנאי הזה לשבת ולכתוב. או שאולי בעצם לא מצאתי בי את הכוח ואת הארנגיה לכך. איכשהו היום, שזה יום סופר עמוס מבחינתי, אני מרגישה צורך עז לשבת ולכתוב רגע לפני שהמכולה מגיעה אחרי 9 שבועות (הרבה מעבר לצפוי) מאז יצאה אל דרכה הארוכה לארה"ב, ואיכשהו מצאה את גורלה באחת הסופות הקשות שעברו על ארה"ב בשנים האחרונות – הוריקן "הארווי" שהיכה ביוסטון שבטקסס, בדרום ארה"ב (למרות שגם עכשיו אין לנו מושג אם יש נזק לתכולה או לא).

כנראה שזה נובע מזה שאני מרגישה שהיום אנחנו עוברים משוכה משמעותית במסע הרילוקיישן שלנו. זהו מבחינתנו סוג של פרק חדש בעלילה שלמה. פרק חשוב ומכריע.

והסיבה שחשבתי היום על המילה "שלום" היא בגלל המשמעות המשולשת שיש בה, שהיא מסמלת בעיניי  סוג של "סגירת מעגל". בעיניי אי אפשר באמת להתחיל פרק חדש ולצאת לקראת הדרך החדשה, לפני שסגרתי את הפרק הקודם.

כל כך הרבה עבר עלינו מאז אותו יום שבו שלחנו את המכולה וכמה שבועות לאחר מכן יצאנו מישראל!

עם כל הקושי שלנו עם פרידות בחיים, מאנשים יקרים, ממקומות, מחפצים, ומחוויות, בסופו של דבר האמונה שמלווה אותנו זה שעם כל הקושי, הפרידה הזאת מסמלת התחדשות, ושהסיום הזה יפתח בפנינו דלתות חדשות. גם אם לא תמיד אנחנו משוכנעים בכך באותו רגע. זה נכון בכל פרידה שהיא, בכל מעבר בית, עיר, עבודה, אבל חשוב שבעתיים כשעוברים מדינה. גם אם זה זמני!

למרות שהמחשבה על פרידה מאנשים אהובים, מהבית ומכל מה שיש לנו בישראל היא לא קלה, אנחנו יוצאים למסע הזה ומקווים שזה יוליד דברים טובים.

אני מאמינה שיש חשיבות כל כך גדולה לצאת למסע הרילוקיישן אחרי פרידה ממקומות שאנחנו אוהבים, ובעיקר בעיקר מאנשים אהובים ויקרים.

כמה שהפרידות האלה חשובות לנו המבוגרים, הן חשובות פי כמה לילדים.

אז עם כל הלחץ וההתארגנות לקראת היציאה לשליחות, פרידה ממשפחה, מחברים וממקומות אהובים לקחה חלק בלתי נפרד מהתארגנות שלנו. זה היה חלק מרשימת הסטיקרים על המקרר-:)

בשבועות האחרונים לפני העזיבה ניצלנו כל הזדמנות אפשרית לעוד מפגש עם משפחה וחברים ולעוד טיול יחד במקומות אהובים כדי לצרוב בזיכרון את הכיף של ביחד, ולספוג את האווירה ואת הטעמים.

אמרנו שלום לאנשים ולמקומות אהובים, הטענו את עצמנו באנרגיה ובאהבה האינסופית שקיבלנו ויצאנו למסע. נכונים להתחיל פרק חדש בחיים שלנו.

 

אחרי טיסה של 11 שעות נחתנו בניו יורק.

לשמחתנו ההתגברות על הג'ט לג היתה ממש מהירה ויכולנו לנצל את ה-48 השעות המועטות שהיו לנו לבילוי נחמד ברחבי העיר, שכלל ביקור במוזיאון הטבע המשגע, טיים סקווייר, בריינט פארק ואפילו להקפת הסנטרל פארק באופניים! היה מושלם!!

לפני 6 שבועות סוף סוף נחתנו בטקסס! ידענו שזה רק שלב נוסף במסע ושמצפה לנו עוד תקופה ארוכה במלון עד שנמצא את הבית המיוחל ועד להגעת המכולה.

5 נפשות נדחסנו לחדר שינה אחד במלון.

5 נפשות שצריכות לחיות תקופה ארוכה בתנאי בית מלון (מלון אמריקאי, בלי כל הפסיליטיס שיש לנו בישראל), אבל בוא בעת צריכות לייצר אווירה של בית וחוויות טובות.

מעולם לא חשבתי שנצטרך להתמודד עם סיטואציה שבה הילדים הולכים לביה"ס מבית מלון, אבל גם זה קרה.

הספקתי כבר ללמוד משהו מהאיש היקר שלי ש"אם הכל יהיה לפי הספר, אז יהיה משמעם". אז דאגנו לכך (או דאגו בשבילנו) שמשעמם לא יהיה-:)

מתי כבר ייצא לילדים שלי להתחיל כיתה ג', כיתה א' וגן (או במילים של הקטנצ'יק שלי: "זה לא גן, זה בית ספר, ובית ספר זה school!") – ממלון? אז הנה סיפקנו להם עוד חוויה.

44 ימים שבהם הם ישנים יחד במיטה, רבים, מתווכים, יוצאים מדעתם אבל בו בעת הם אוהבים, משתפים, מתחברים, מדברים, ויוצרים חוויות משותפות בלתי נשכחות.

אומנם ההסתגלות שלהם בארה"ב היא מדהימה והם מרגישים די בבית כאן, הם מדברים אנגלית (חוץ מהקטנצ'יק) והמנטליות האמריקאית מוכרת להם מאוד, אבל כמו בכל מעבר, גם הם נאלצים להתמודד עם דברים שונים, שבמקרה שלנו זה מסע החיפושים אחרי הבית, השהייה הארוכה מעבר למצופה במלון וחוסר הוודאות לגבי המכולה שהיתה תקועה בסופה ביוסטון.

אבל הנה, אחרי המסע הזה שעברנו, היום סוף סוף אמורים לקבל את המכולה ולעבור לבית!

ויש התרגשות עצומה!

היו אלה 44 ימים של חוסר וודאות, רגעים של קושי, לפעמים של מחנק, ייאוש, אבל כמו תמיד – גם תקווה גדולה ואופטימיות. בלי תקווה ואופטימיות אפשר היה לארוז את המזוודות ולחזור לישראל. האמונה ששומרת עלינו ומחזקת אותנו זאת אותה אמונה וידיעה שלנו שזה רק התחלה.

מתחברת מאוד למשפט שאמרה חברה טובה בישראל שבעצמה עברה רילוקיישן כנערה:

"ההתחלה זה עניין זמני, היתר זה לכל החיים!"

תמיד יש קשיים, כל אחד והקושי שלו, אבל הידיעה שזה זמני – ושבסוף הכל יסתדר (במידה ועושים כל מה שנדרש כדי שזה יסתדר) – היא תרופה הכי טובה שאני מכירה.

רילוקשיין זה כמו לידה, לפעמים זה הריון בסיכון גבוה, ולפעמים הוא עובר בלי מאורעות מיוחדים, לפעמים יש חבלי לידה קשים ולפעמים הם יותר קלים, אבל בסוף בסוף, אנחנו יודעות שמצפה לנו משהו מקסים. בסוף נאחוז בידיים את הדבר הנפלא שכל כך ציפינו לו. אומנם גם אח"כ אף אחד לא מבטיח שלא יהיו גזים ולילות חסרי שינה, והתמודדויות אחרות, אבל יש לא מעט רגעים שבהם אנחנו מודים על האוצר שזכינו לקבל, ועל האושר שהוא מסב לנו.

ככה בדיוק אני רואה את תקופה הרילוקיישן: לפעמים חבלי הלידה יכולים להיות קשים וארוכים, אבל כשיש מטרה, וציפייה שבסוף מחכה לנו משהו נפלא – האמונה הזאת ממלאה אותנו ונותנת לנו את הכוח לקום כל בוקר, בתקופה הזאת שהיא לא תמיד קלה, להודות על מה שיש ולקוות שממש אוטוטו תהיה לנו את הפינה החמה שלנו.

אנחנו מחכים בציפייה לרגע פתיחת המכולה. מתרגשים ומאוד סקרנים לגלות מה מחכה לנו בתוכה. מקווים מאוד שמצפה לנו הפתעה טובה, ששום דבר לא ניזוק ושנוכל סוף סוף לפרוק את הכל, לארגן את הבית, לעצב אותו ולהתחיל את החיים שלנו כאן.

אבל אנחנו גם מציאותיים ומכינים את עצמנו למצב שהמכולה כן ניזוקה.

כיף גדול זה לא יהיה, אבל בסופו של דבר זה רק רכוש. בסופה הארורה הזאת מאות רבות של אנשים איבדו לא רק את הרכוש שלהם, הם איבדו קורת גג, והכי גרוע איבדו את האנשים היקרים שלהם. את זה לא ניתן לשחזר. רכוש כן (לפחות את הרב).

אז מחכה לנו עוד משוכה אחת בפרק המשמעותי של המעבר לארה"ב וההתארגנות כאן.

ללא ספק יש התרגשות גדולה של התחלה חדשה!

אז בינתיים הולכת לשים בגדי עבודה, להפשיל שרוולים ולעוט על פירוק המכולה-:)

מבטיחה לעדכן את מצב המכולה.

באהבה,

לנה