שליחות בוושינגטון די.סי. היא מבחינתי סוג של הגשמת חלום! ולמרות שזאת שליחות שנייה בהפרש כל כך קטן (עם כל המורכבות שיש בכך), יש התרגשות גדולה שהנה עומד להתגשם לו חלום נוסף.
רגע!! וושינגטון? מה לבלוג הזה ולוושינגטון? הרי השליחות שלנו היא בכלל לטקסס!
אז זהו, שהכל התחיל שם…
התפקיד אושר ועינינו נשואות לבירתה היפייפיה של ארה"ב.
אומנם פיזית אני עוד בישראל, אבל הראש כבר שם. מפנטזת לי על ביקור במוזיאונים המרתקים של די.סי, על טיול ברחובותיה היפים, על ההווי והתרבות של העיר שאני כל כך אוהבת, על המפגש עם הרב תרבותיות, הנציגויות הזרות, ועל כל העניין שיש סביב המקום הזה וההיסטוריה העשירה שלו (טוב נו, בכ"ז 7 יחידות בהיסטוריה-:))
העובדה שאוטוטו אני אהיה שם, ולא רק כתיירת, עושה לי פרפרים בבטן. אבל יותר מכל, שלא כמו בשליחות הראשונה, הפעם אני רוצה להתפתח מקצועית ומרגישה שהמקום הזה יספק את התשתית שדרושה לי, ואני פועלת בהתאם ליצירת קשרים עם ארגונים יהודיים ואחרים. ההכנות לשליחות בעיצומן, ודי סגורים לגבי מקום המגורים והמסגרות לילדים.
רק שבוקר אחד לפני כחודש וחצי כל החלום מתנפץ לו לרסיסים!
בדרכי לפגישה בתל אביב מקבלת טלפון מהקודקוד והקול שלו מבשר שמשהו אינו תקין.
"הוחלט להעביר את התפקיד לטקסס….!!" הוא אומר (ומבין מהי משמעות ההחלטה בשבילי).
דממה. חנק בגרון. בלבול. כעס. חוסר אונים. דמעות.
תחושה של אובדן. אובדן של כל התוכניות שרקמתי לעצמי לתקופת השליחות בוושינגטון.
הכעס מציף אותי וכל מה שאני מצליחה להוציא מהפה זה "אין מצב. תגיד שאתה פורש מזה. נשארים בארץ!"
למה לי להעביר את הילדים שלי ואת עצמי את ייסורי המעבר וההתאקלמות? ועוד בשביל טקסס? מה לי, לכובעי הקאובוי ולמלחמות השוורים? מה אני הולכת לעשות שם?
פתאום הכל נראה כל כך שחור, קודר, מייאש.
אומנם הדרום האמריקאי חדר לי עמוק ללב, ונכון שהשליחות הקודמת היתה מדהימה, אבל הפעם רציתי לחוות חוויה אחרת, שונה. למען אותה חוויה שונה הייתי מוכנה לספוג את כל החסרונות שבוושינגטון, שהבולטים שבהם הם הטיסות הרבות של האיש שלי לטקסס, מזג האוויר החורפי ויוקר המחיה.
אבל בינינו, כשאתה מאוהב, מי מסתכל בכלל על החסרונות, נכון? ולהיפך…
יש חלום ומרגישה שהחלום הזה נגזל ממני.
כשמגיעה התקווה
אחרי מספר ימים לא פשוטים נזכרתי בסיפור שהתוודאתי אליו בזכות אדם מדהים, אבא מסור וגאה לילדה המיוחדת שלו. הסיפור הוא "ברוכים הבאים להולנד" שנכתב על ידי פרל קינגסלי אמילי על הורות לילד עם צרכים מיוחדים שבו היא מדמה את זה לאדם שתיכנן חופשה חלומית באיטליה אך מצא את עצמו בהולנד ונדרש להסתגל למקום החדש.
למרות השוני המאוד מהותי בין הסיפורים, מצאתי בו נקודות דמיון למה שעבר עליי (כמובן רק ברמה המטאפורית של הסיפור), ושאבתי ממנו השראה והמון כח.
אני תכננתי להגיע לאיטליה משלי (וושינגטון די סי), אבל היה שינוי בתכנית, ועכשיו מודיעים לי שאנחנו אמורים לנחות בהולנד (במקרה שלי טקסס). לא שזה מקום כזה נורא ומלא מגיפות, פשוט שונה מהמקום שתכננתי. הראש היה מתוכנת על יעד מסוים ופתאום אני צריכה לחשב מסלול מחדש. וזה לא פשוט.
אבל לאט לאט לקחתי נשימה עמוקה, התחלתי להתאושש, לקרוא קצת על המקום, להיכנס ל-google map ואף לראות מעט את היתרונות שבמעבר לטקסס. ועם כל הקושי, בשלב מסוים אולי גם להבין את השיקולים המקצועיים שעמדו בבסיס ההחלטה.
אולי טקסס פחות מהודרת וראוותנית מוושינגטון, ואולי אני לא הולכת לעשות שם בדיוק את מה שתכננתי, אבל זה רק מקום אחר, ואולי זאת דווקא הזדמנות לעשות דברים אחרת.
ולראשונה בכל הריק הזה חשבתי על המשפט המדהים של אמילי:
"הנקודה החשובה היא שאם תבזבז את חייך בלהתאבל על חלום שלא יתגשם, לעולם לא תוכל לראות וליהנות מכל הדברים הנפלאים והייחודיים שיש להולנד להציע לך…."
אז נכון שאין לי יכולת להשפיע על הנסיבות שנוצרו, אבל כן על הדרך שבה אני מתמודדת עם המצב החדש! אז החלטתי שלא לבזבז את השנים הבאות בלהתאבל על חלום שלא יתגשם (לפחות נכון לעכשיו), אלא לראות ולהינות מכל הדברים הנפלאים והייחודיים שיש ל"מדינת הכוכב הבודד" (ככה טקסס מכונה על ידי האמריקאיים בגלל הכוכב הבודד שמתנוסס לה על הדגל שמעיד על תחושת הגאווה של הטקסנים) לבטח להציע לי.
בהתחלה הרי גם לוורנר רובינס לא היה יותר מדי מה להציע לי ובסופו של דבר זכיתי לחוויה מיוחדת.
זה הביא אותי לתובנה שבסופו של דבר מה שעושה את השליחות או את הרילוקיישן, הוא לא היעד אליו את יוצאת, אלא התוכן והמשמעות שאת יוצקת לתוך המסע הזה. מה שחשוב בסופו של דבר זה מי ומה את הופכת להיות במסע האישי שלך בתהליך הרילוקיישן.
מתוך החוויה הזאת נולד השם של הבלוג:
!Relocation is a journey, not a destination
היות ואנחנו נמצאים בעיצומו של חג הפסח, לא יכולתי שלא לחשוב בהקשר הזה על מסע הרילוקיישן של בני ישראל כשיצאו ממצרים, ולאורך 40 שנות הליכה במדבר, בין חלום, יאוש ותקווה. היה זה מסע אישי ולאומי משמעותי בעיצוב דמותו של העם היהודי. בסופו של המסע הם הגיעו לארץ המובטחת. ובשלב הזה, ה"ארץ המובטחת" אליה אני רוצה להגיע במסע האישי והמשפחתי שלנו, זה לעשות כל מה שאני יכולה כדי שנזכה לחווית שליחות מוצלחת ומלאת משמעות, גם אם זה לא בהכרח בוושינגטון.
חג פסח שמח!
באהבה, לנה
*מוזמנות להגיב ולשתף וכמובן לעקוב אחרי הבלוג על ידי לחיצה על כפתור "הרשמה" למטה בהמשך הדף.
Relocation is a Journey, not a Destination 
לנה יקרה🌷הדברים כל כך נכונים ועמוקים. רלבנטים להרבה מאוד תחומים בחיים ולא רק לרילוקשנים.
תודה לך על הכתיבה היפה🌿
אהבתיאהבתי
שני תודה רבה לך על התגובה המקסימה!-:) לא מובן מאליו בכלל . מקווה שתקבלי ערך לרילוקיישן האישי שלך ולחיים בכלל.
אהבתיאהבתי
אשמח להתכתב, עומדים בפני רילוקיישן ומתחבטים
אהבתיאהבתי
בשמחה! מוזמנת לפנות אליי במייל oslanderl@gmail.com . תצייני בבקשה שם ושהגעת אליי דרך הבלוג. תודה!
אהבתיאהבתי