'יום אחד' זה יקרה!

הנה הגיע הזמן להתיישב ולכתוב את הפוסט הראשון בבלוג שלי. כמה שאני מתרגשת!-:)

אך איך מתחילים? במה מתחילים? יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר, לשתף, לחלוק ולתהות יחד אתכם.

אולי פשוט אני אתחיל מההתחלה…

מאז שפגשתי את "הקודקוד" לפני יותר מעשור, דיברנו על האפשרות שיום אחד זה יקרה. יום אחד נצא לשליחות מעבר לים. אבל ה'יום אחד' הזה נראה אז כל כך רחוק מאיתנו.

והנה, יום אחד, במרץ 2013 זה קרה:

הקודקוד בישר בנונשלנטיות האופיינית לו את הבשורה – "קיבלתי את התפקיד!"

שלוש מילים עם כל כך הרבה משמעות וכל כך הרבה השלכות. עוד ארבעה חודשים עוזבים את הארץ ויוצאים לשליחות בארצות הברית.

מצד אחד יש התרגשות עצומה ותחושת הרפתקאה באוויר, ומצד שני חוסר וודאות, המון שאלות ופחד.

הבטן מתהפכת שאוטוטו צריך לארוז את הבית, לעקור את הילדים מהמוכר, מהחברים, להיפרד מהמשפחה ומההורים (סבים וסבתות). ההורים – האם זה פייר בכלל לנתק מהם את הנכדים? האם יגיעו לבקר? ואם יקרה להם משהו כשלא נהיה כאן? פתאום ההתרגשות מתחלפת בתחושת אשמה.

הגדול בן ארבע והקטנה בת שנתיים. רק עכשיו התחילה לדבר (עברית) וכבר תאלץ ללמוד שפה חדשה. האם יתגברו על הניתוק והשינוי שאנחנו כופים עליהם? תחושת הבטן אומרת שהם יהיו בסדר, שזה הגיל הכי טוב למעבר כזה ואולי אפילו יודו לנו על כך יום אחד. הקודקוד ואני הרי בעצמנו חווינו את זה בגיל 11.5. זה לא היה פשוט, ועדיין, זה בנה וחישל אותנו.

ואם אתם שואלים איפה אני בכל הסיפור הזה? על כך בפוסטים הבאים.

בקיצור, המון שאלות ומחשבות, וכל זה עוד לפני שבכלל דיברנו על המיקום. וכן, גם המיקום הוא עניין בפני עצמו.

על Warner Robins שמעתם?

עיירה קטנטונת אי שם במדינת ג'ורג'יה (GA) שבדרום מזרח ארה"ב. מדינה שנשאה את דגל הלחימה בעד זכויות השחורים בארה"ב, בהנהגתו של יליד המקום, מרטין לות'ר קינג. ומדינה בה הכריזה סקרלט או'הרה בסרט של כל הזמנים – "חלף עם הרוח":

"אחשוב על כך מחר, אחרי הכל, מחר יפציע יום חדש".

עובדה מעניינת אחרת שהיכתה בי בזמן שהתחלנו לאסוף מידע על המקום שעוד מעט יהפוך להיות ביתנו, לפחות לשנתיים הקרובות, זה שברדיוס של שעתיים נסיעה – נהיה המשפחה הישראלית היחידה! מציאות שהיא לא פשוטה חברתית, בטח לא למשפחה ששומרת קצת על המסורת היהודית.

ואכן, אחת לחודש נסענו עם הילדים שעתיים נסיעה לאטלנטה, בירת GA, כדי להצטייד במצרכים כשרים, טבילה במקווה, גיחה למסעדה ישראלית, ובלילה שוב עושים את כל הדרך חזרה הביתה. אומנם לא קל ודי מאתגר עם ילדים, אבל זאת חוויה שהטעינה אותנו באנרגיה טובה ובאמונה שהכל עניין של רצון. וכדי להמשיך ולקיים ולו במעט את אורח החיים היהודי, גם שעתיים נסיעה לכל כיוון, נראה פתאום סביר. הכל מקבל פרופורציה אחרת.

אז בגדול, ידעתי שקל לא יהיה, בטח לא חברתית, אבל היתה אמונה ונחישות שאנחנו הולכים לעשות כל מה שיידרש כדי שהשליחות הזאת תצליח.

למרות שנקודות הפתיחה לא היו לטובתנו, ולמרות הקשיים, אפשר להכתיר את השליחות הזאת כחוויה בלתי נשכחת מבחינתנו, ובעיקר כחוויה שצמחנו ממנה יחד וכל אחד לחוד.

ועד מהרה, לאותה עיירה קטנטונת, שמתאפיינת במה שנהוג בארצות הברית לכנות כ- Southern Hospitality (ביטוי לחמימות והכנסת אורחים מסבירת פנים של התושבים בדרום ארה"ב), תהיה פינה חמה בליבנו.

שם היכרנו אנשים ממדינות שונות בעולם, שלימים כמה מהם יהפכו להיות חברים לחיים. שם נולד בננו הקטן, האזרח האמריקאי שלנו, שהגיע לארץ בגיל 5 חודשים. שם עשינו שליחות תרתי משמע, הגשמנו חלומות והתנסינו בגידול ילדים מחוץ לישראל – חוויה שתלווה אותם ואותנו למשך כל חיינו.

נכון, קל מאוד היה להישבר שם, קל מאוד היה להיכנס לדיכאון ולמצוא את עצמי נעדרת חברה וזהות עצמית. אבל גם אם לא תמיד היה קל, ולמרות רגעי המשבר שחוויתי, בחרתי בעשיה, בהגשמת חלומות, בציונות והסברה לטובת ישראל, ובעיקר בחרתי להפוך את התקופה הזו למשמעותית.

'יום אחד' – זה יקרה – שוב!

חזרנו לישראל בשנת 2015, מלאי סיפוק וחוויות. כמו לפני עשור, האמנו שנצא לשליחות נוספת. 'יום אחד' עוד כמה שנים טובות זה יקרה. לא שיערנו שהיום הזה יגיע כל כך מהר.

והנה, פחות משנתיים בארץ, שוב, בעוד ארבעה חודשים בדיוק, נעשה את דרכינו לשליחות נוספת בארה"ב. מצד אחד דומה לשליחות הראשונה בהיבטים הפיזיים והלוגיסטיים שלה, ומצד שני, כל כך שונה בהיבטים שונים אחרים, בהיבטים הרגשיים ובהרכב המשפחתי  – ממש כמו לידה שניה.

יש התרגשות, יש ידע, יש ניסיון, יש ציפייה, אבל בדיוק כמו בלידה שניה, אנחנו גם יודעים, באמת, במה זה כרוך. אנחנו מכירים את הקושי ואת הכאב שכרוכים במעבר הזה (שמתעצמים ככל שהילדים גדלים), אשר שלובים יחד בקשר שבלתי ניתן להתרה.

אך בשלב הזה, לצד תחושת האובדן של 'מה'  ושל 'מי' שאנחנו משאירים בארץ ורשימת הקשיים הצפויה, בוחרים להתמקד בחיים החדשים שמחכים לנו, בהרפתקאות שצפויות לנו, ולשמחתי אתם תהיו חלק מהם. איזה כיף!

הפעם נצא לשליחות בהרכב של שלושה ילדים, שכדי לשמור על פרטיותם, ייקראו לצורך הבלוג כ: "הגדול" בן 8, "האמצעית" בת 6, ו-"הקטנצ'יק" בן שנתיים-:)

על התמודדויות, חוויות, טיולים, טיפים ועוד, מהשליחות הראשונה ומהשליחות הקרובה לטקסס – בפוסטים הבאים בבלוג. אז בואו נצא למסע…

שלכם, לנה

התובנה שלי:

כשרוצים משהו בחיים, ומתכוונים אליו באמת,

יש סיכוי ש'יום אחד' זה יקרה!

 

אז מהו החלום שלכם? מוזמנים לשתף-:)